רופאים לא נכנסים לבד לחדר ניתוח. אז למה שותפים כן נזרקים לבד לעולם הפיתוח העסקי?

כשסטאז'ר ברפואה מסיים התמחות, הוא לא נכנס מייד לחדר הניתוח לבד.

גם לא כשיש לו טייטל: "ד"ר".

המערכת יודעת שלתת לו תואר זה לא מספיק, הוא צריך ליווי, ניסיון, מנטורינג וכלים מתקדמים כדי להצליח בתפקיד שלו באמת.

אבל כשמדובר במשרדי עורכי דין המציאות נראית אחרת לגמרי.

בדיוק בימים אלה משרדי עורכי דין רבים מקדמים עורכי דין מעולים לשותפות, 

אבל אז מגלים “פתאום” שהם לא מביאים מספיק לקוחות חדשים, או בכלל לא.. 

האמת היא שזה לא מפתיע: במשך שנים מדדו אותם על שעות עבודה, איכות ניתוח משפטי ועמידה בדדליינים.. כמעט אף פעם לא על פיתוח עסקי.​

הפרדוקס ברור: ברגע שמישהו הופך לשותף, הוא נמדד על סט כישורים שאף אחד לא טרח ללמד אותו. פיתוח עסקי, שימור והרחבת לקוחות, הובלת מערכות יחסים- אלה לא “תכונות אופי”, אלה מיומנויות נרכשות שדורשות שפה, מתודולוגיה ותירגול. 

כשמשרד לא נותן הכשרה, מודלים, ליווי ותקציב לפיתוח עסקי, הוא בפועל משאיר את השותפים החדשים לשחות לבד במים העמוקים.​

אבל האחריות לא נמצאת רק אצל המשרד. 

שותף שלא מוכן להשקיע זמן ביומן לפיתוח עסקי, ללמוד שיווק, לבנות מערכות יחסים ולצאת מאזור הנוחות של “עוד חוות דעת ועוד מסמך”- מוותר מרצון על אחד מתפקידי הליבה של שותף. 

בעולם שבו הלקוח בוחר לא רק לפי מומחיות משפטית אלא גם לפי נוכחות, אמון ויחסי אנוש- שותף שלא מפתח את השריר העסקי פשוט נשאר מאחור.​

אז איפה עובר הגבול? 

בעיניי, במודל של אחריות משותפת. 

🔹 תפקיד הפירמה הוא לבנות מסלול פיתוח עסקי: הכשרה, ליווי אישי, יעדים ברורים ומדידים, ותרבות שמתגמלת לא רק שעות עבודה אלא גם בניית לקוחות. 

🔹תפקיד השותפים הוא להפסיק לחכות ש”יעשו להם סדנה”, ולהתחיל לקחת בעלות: לקרוא, ללמוד, להיעזר במאמנים/יועצים, ולשים ביומן זמן קבוע לפיתוח עסקי כמו ששמים דיון בבית משפט.​

אולי הגיע הזמן לשנות את השיח: לא רק “האם המשרד נותן לשותפים כלים?”, אלא גם “האם השותפים לוקחים בעלות על הצד העסקי של הקריירה שלהם?”. 

הצמיחה האמיתית תקרה רק כששני הצדדים יראו בפיתוח עסקי מנוע מחייב ואינהרנטי, ולמעשה, כחלק מהגדרה בסיסית של מה זה בכלל להיות שותף במשרד עורכי דין מודרני.